מ וכתר נ' כלל חברה לביטוח בע" מ

החלטה

מבוא

לפניי בקשת הנתבעת – חברה לביטוח בע"מ לדחיית תביעת התובעת מחמת התיישנות.

התובעת, ילידת 9.10.85, נפגעה בתאונה שאירעה ביום 9.9.01 (להלן: "התאונה") בהיותה תלמידה בבית ספר תיכון.

במועד התאונה התובעת הייתה מבוטחת בפוליסה לביטוח תאונות אישיות לתלמידים שהופקה על ידי הנתבעת (להלן: "הפוליסה").

ביום 9.10.03 מלאו לתובעת 18 שנים. סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א -1981 (להלן: "החוק") קובע כי תקופת ההתיישנות הינה 3 שנים. בנסיבות אלו לטענת הנתבעת, משהתביעה הוגשה ביום 20.9.07 – דינה להידחות מחמת התיישנות שכן הוגשה כ-4 שנים לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.

לטענת התובעת, דין הבקשה להידחות שכן נעלמו ממנה העובדות המהוות את עילת התובענה כאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן:"חוק ההתיישנות").

טרם הוגשו ראיות הצדדים וטרם החלה שמיעת הראיות.

כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם יאמר אחרת.

דיון

העובדות הרלבנטיות הלכאוריות העולות מהתיעוד ומטענות הצדדים

בסמוך לאחר התאונה נבדקה התובעת על ידי אורתופד בקופ"ח מכבי והופנתה לחדר המיון בביה"ח וולפסון שם אובחן שבר ללא תזוזה ברדיוס המרוחק בשורש כף ידה הימנית (להלן: "השבר"). ידה של התובעת גובסה ולאחר הסרת הגבס המשיכה והתלוננה על כאבים והגבלות בשורש כף היד.

לטענת התובעת בכתב תביעתה, יש לפצותה, בין היתר, "בגין היעדרות מלימודים וחופשת מחלה למשך 60 יום" (סעיף 22(ב) לכתב התביעה).

ביום 11.8.04 פנתה התובעת לד"ר א. יוסף אורתופד בגין כאבים בשורש כף היד. ממסמכי קופ"ח מחודש אוגוסט 2004 עולה כי התובעת התלוננה ביום 15.8.04 על "... כאבי אמה ימנית מזה כשבוע. ללא סיפור חבלתי או מאמץ. צילום שורש כף יד ימנית מתאריך 15.8.04 אולנה מינוס, פרט לכך תקין". בפרק הממצאים נכתב "... כאב והגבלה ניכרת בתנועות היד הימנית. אין סימנים דלקתיים". בבדיקה ביום 18.8.04 נרשם "עקמת גבית מאוזנת, התנועות חופשיות".

מאותו מועד ואילך נבדקה על ידי רופאים אורתופדים וכירורגים של היד בשל כאבים בשורש כף היד. התובעת עברה טיפולי פיזיותרפיה, הזרקה ועוד ללא הועיל.

ביום 9.11.04 הייתה התובעת מעורבת בתאונת דרכים בעקבותיה "...נבדקה במיון- ללא שבר, גב עליון תחתון וצוואר , לא הוצג תיעוד..." (מסמך רפואי מיום 18.1.05). בסמוך למועד זה הועלה חשד לדלקת של הגידים המיישרים, אולם זה נשלל ביום 13.1.05 בבדיקה שבוצעה על ידי מומחה לריאומטולוגיה. התובעת עברה בירור שכלל אולטרסאונד, מיפוי עצמות ו- MRI. ברישום מיום 3.2.05 נכתב "... XR ללא ממצא חריג ביד...". ביום 20.4.05 בוצעה בדיקת סי.טי. שאבחנה קרע של הרצועה הסקפו-לונטום ושל הרצועה לונטום-טריקוטרום (להלן: "הקרע"). ביום 29.6.05 עברה התובעת ארטרוסקופיה של שורש כף יד היד במהלכה אובחן הקרע.

ביום 5.7.07 נבדקה התובעת מטעמה ע"י ד"ר אופנהיים, אורטופד אשר קבע כי נותרה לתובעת נכות לצמיתות בשיעור של 20% בגין הגבלות תנועה בשורש כף יד ימין תוך שהוא קובע בסבירות גבוהה את הקשר שבין הקרע לתאונה. הוסיף וקבע כי "ההסבר האפשרי לכך שבתקופה שלאחר סיום הטיפול לא הופיעו כאבים עשויה להיות קשורה למידת המאמץ שנדרש ממנה בשימוש ביד ימין, לפי דבריה" .

בישיבת יום 8.9.08 הצהירה ב"כ הנתבעת: "סיימנו את איסוף החומר הרפואי. בהסכמת חברי נבקש אורכה להגשת חוות דעת מטעמנו. לדעתנו התביעה התיישנה מאחר והוגשה לאחר שמלאו לתובעת 21 שנים, ומאחר ואין חולק כי ידוע היה לתובעת כי נגרם לה שבר בגין התאונה אין מקום לקבל את טענתה כי העובדה שרק בהגיעה לגיל 18 התגלה קרע ברצועה באותו מקום בו היא נפגעה מקנה לה את הזכות להגיש את תביעתה במועד בו הגישה אותה. המומחה מטעמנו יתייחס גם לשאלה זו."

בסמוך לאחר מכן נבדקה התובעת ע"י ד"ר הנדל, מומחה רפואי מטעם הנתבעת אשר בפרק הסיכום והמסקנות קבע כדלקמן:"...מדובר בעלמה שנחבלה בסוף שנת 2001 בשורש כף יד ימין, אובחן שבר ללא תזוזה ברדיוס מרוחק. לאחר טיפול החלימה ותפקדה היטב.

בסוף שנת 2004 החלה להתלונן על כאבים בשורש כף ימין, טופלה בזריקות ופיזיותרפיה אך המשיכה להתלונן. בחודש ינואר 2005 נפגעה בתאונת דרכים אך אין תיעוד על חבלה ביד.